בית המשפט הורה על תסקיר, או שהתסקיר כבר הוגש ואתם לא מזהים בו את המשפחה שלכם. השאלה המעשית היחידה עכשיו היא מה מותר לכם לעשות, באיזה שלב ובאיזו ערכאה — משום שחלק מהטענות נשמרות רק אם מעלים אותן בזמן, ומי שממתין לערעור עלול לגלות שהשאיר אותן מאחור.
מקור הסמכות כולו הוא חוק אחד: חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955. אל תיתנו לשם להטעות אתכם. "סעד" כאן אינו סעד משפטי אלא שמו ההיסטורי של משרד הרווחה, וזהו חוק דיוני שחל על כל הליך שבו בית המשפט מכריע בעניינו של קטין שאינו בעל דין — ובהליך גירושין הילדים כמעט לעולם אינם בעלי דין. הסמכויות של העובדת הסוציאלית לסדרי דין מתחילות ונגמרות שם: הצירוף "עובד סוציאלי לעניין סדרי דין" אינו מופיע בתקנות בית המשפט לענייני משפחה ולו פעם אחת.
האם בכלל היה מקום להזמין תסקיר?
הורים מקבלים את הצו כאילו היה גזירת גורל, אבל סעיף 2 לחוק מנוסח כרשות ולא כחובה: "רשאי בית המשפט לצוות על עובד סוציאלי לעניין סדרי דין לחקור בנידן קטין ולחוות דעתו בתסקיר בכתב". אין חובה להזמין תסקיר בכל תיק, ויש מקרים שבהם ההזמנה עצמה היא הטעות.
ברמ"ש 49825-01-23 (המחוזי בתל אביב, כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא, 12.3.2023) בוטל צו כזה. אב הגיש תביעה לאחריות הורית משותפת ולזמני שהות שוויוניים כשלוש וחצי שנים אחרי שפסק דין אישר בהסכמת הצדדים הסדרים שנקבעו על בסיס תסקיר קודם, ובית המשפט לענייני משפחה הורה ביום 4.1.2023 על תסקיר מקיף — לאחר כתב הגנה, לפני קדם משפט, על סמך טענות שלא פורטו ולא הוכחו.
ערכאת הערעור מנתה שלושה טעמים מצטברים. ההחלטה הקדימה את זמנה, משום שסעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מטיל על מי שמבקש לשנות הסדר שאושר בפסק דין את הנטל להראות שינוי נסיבות, ולא די בטענות שבכתב התביעה. היקף התסקיר לא היה מידתי למחלוקת: בפועל דובר בעיקר בהוספת לינה בכל סוף שבוע שני, ובית המשפט קבע שאפשר לתחום את השאלה שלגביה מתבקשת ההמלצה במקום להזמין תסקיר גורף. ועריכת תסקיר בשלב ההוא לא עלתה בקנה אחד עם טובת הקטינה, מפני שהיא מערבת אותה בקונפליקט שבין הוריה שלא לצורך.
לצד אלה נכתב שם נימוק שראוי שיישמע גם מחוץ לאולם. תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות לאזן בין עניינם של בעלי הדין לאינטרס הציבורי, ותסקיר שהוזמן שלא לצורך מעכב משפחה אחרת בתור. השופט הביא דוגמה מתיק שהגיע אליו: לשכת הרווחה הודיעה שתור ההמתנה המשוער לתסקיר הוא בין שישה לשמונה חודשים, ובאותו תיק תסקיר שהוזמן באוגוסט 2022 טרם הוגש במרץ 2023.
המסקנה המעשית היא שההתנגדות מוגשת בשלב הצו ולא אחריו. הורה שממתין, משתתף בבדיקה ומעלה טענות רק כשהתסקיר לא נוח לו, מנהל מאבק קשה בהרבה מזה שהיה יכול לנהל בשבוע שבו ניתנה ההחלטה.
כמה כבול השופט להמלצות התסקיר?
שופט אינו חייב לאמץ את המלצות התסקיר, אבל הנטל להצדיק סטייה ממנו כבד. ברמ"ש 10010-09-23 (המחוזי בחיפה, כב' השופט חננאל שרעבי, 26.9.2023) נכתב: "נאמר לא אחת בפסיקה, כי הגם שתסקיר אינו בגדר חוות דעת מומחה, יש לו מעמד מיוחד, ונדרשים נימוקים כבדי משקל בכדי לסטות מהמלצותיו", והשופט הוסיף משלו ש"ככל שהתסקיר נחזה להיות יסודי, מעמיק ומפורט, הסטיה מהמלצותיו תהא בגדר חריג".
כדאי לשים לב לכיוון שבו הכלל פעל שם, כי הוא מלמד בדיוק מה הוא מגן עליו. הערכאה הדיונית סירבה להתיר לינה של פעוטה בת שנה ושבעה חודשים בבית האב, בניגוד להמלצת התסקיר, וערכאת הערעור התערבה והתירה את הלינה — בחודש הראשון בנוכחות מבוגר נוסף ולאחר מכן ללא ליווי — מפני שנימוקי השופט לסטייה לא היו כבדים דיים. כלומר הכלל הגן על התסקיר מפני שופט שחלק עליו.
בכיוון ההפוך התמונה משלימה את עצמה. בבע"ם 4434/21 (בית המשפט העליון, כב' השופט ע' פוגלמן, 11.10.2021) נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה שבה הערכאה הדיונית דווקא סטתה מהמלצות העו"ס וקבעה משמורת משותפת. סטייה מנומקת, נקבע שם, אינה מצדיקה התערבות בגלגול שלישי.
השורה התחתונה שנגזרת משני אלה אינה מעודדת את מי שמתכוון להביע אי-הסכמה ולקוות. התסקיר אינו פסק דין, אבל כדי להזיז אותו צריך חומר. והחומר החזק ביותר אינו הטענה שההמלצה שגויה, אלא הטענה שהמסמך עצמו לא נערך כפי שבית המשפט דורש שייערך — וזו טענה שיש לה מקור מדויק בפסיקה.
מתי התסקיר אינו עומד בחובת הבדיקה, ומה החוק נותן לכם לטעון?
התסקיר נבנה ברובו מדברים שאנשים אמרו לעובדת הסוציאלית, והוא אינו נדרש לעמוד בכללי הקבילות הרגילים. אלא שבאותה נשימה שבה הפסיקה התירה זאת, היא גם קבעה את התנאי. ברמ"ש 47810-06-21 (המחוזי בחיפה, כב' השופטת אספרנצה אלון, 12.7.2021) נכתב: "עו"ס לסדרי דין אינו יכול להסתמך על מידע - יהיה אשר יהיה, אלא אם בדק אותו לאשורו, תוך קבלת תגובת המעורבים והצלבתו עם מידע ממקורות נוספים".
באותה פסקה נוסח גם המשקל שיש לחובה הזאת: "בדיקת האמת שבמידע, חייבת להיות נר לרגליו של עו"ס לסדרי דין. כאן עומדת חובתו הציבורית והחוקית ועליו קמה ונופלת מידת האמינות שבית המשפט מייחס לעמדתו". כלומר האמינות של התסקיר אינה נתונה מראש אלא נגזרת מאיכות הבדיקה, ובית המשפט עצמו הוא שאמר זאת.
מכאן נובעת אמת מידה שאפשר למדוד לפיה מסמך. תסקיר שכל משקלו נשען על גרסה של צד אחד, שלא הוצלבה עם מקור נוסף ושלא ניתנה עליה תגובה, מעורר קושי ממשי ועשוי שלא לעמוד בדרישת הבדיקה וההצלבה שבית המשפט תיאר. זו טענה חזקה בהרבה מהטענה שההמלצה אינה מוצדקת, משום שהיא מנוסחת בשפה שבית המשפט כבר אימץ, ואינה מבקשת מהשופט להחליף את שיקול דעתה של העובדת הסוציאלית בשיקול דעתו.
וזו אינה ביקורת פרטית שלי. צוות בדיקה בנושא עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין, בראשות פרופ' ורד סלונים-נבו, שמינה סגן שר הרווחה הרב אברהם רביץ, קבע בדוח שהגיש בנובמבר 2008 שאין אחידות בכתיבת התסקירים: "אין פירוט מלא אילו חקירות בוצעו ואלו לא ומדוע, אין תמיד אבחנה בין עובדות לדעות". הצוות אף המליץ לאפשר להורים לבקש זימון ועדת תסקירים. הדוח בן שבע-עשרה שנים, וההמלצה לא עוגנה כזכות: חוק הסעד אינו מכיר בהליך השגה על תסקיר, וועדת תסקירים אמנם קיימת בהוראות משרד הרווחה, אלא שכינוסה נעשה לבקשת העובדת הסוציאלית עצמה או לבקשת הפיקוח המחוזי ולא לבקשתכם.
מה שהחוק כן נותן מרוכז בשלושה סעיפים קצרים, והם קובעים גם את סדר הפעולות. סעיף 4 הוא הבסיס: "התסקיר שהגיש העובד הסוציאלי לעניין סדרי דין יימסר לבעלי הדין ובית המשפט ישמע כל טענה שבפיהם לכתוב בתסקיר", והסמכות שלא לגלות את תוכנו, כולו או מקצתו, מותנית ב"טעמים מיוחדים" והיא החריג. כלומר הכלי הראשון והזמין ביותר הוא תגובה מנומקת בכתב, ולא בקשה דרמטית. היא צריכה להצביע על פרט שלא נבדק, על מקור מידע שלא הוצלב, על סתירה בין הממצאים לבין ההמלצה או על נתון עובדתי שגוי — ולהסביר לגבי כל אחד מהם כיצד הפגם משפיע על ההמלצה עצמה.
סעיף 5(א) מוסיף את הכלי השני: "בית משפט רשאי בכל שלב של הדיון לצוות על עובד סוציאלי לעניין סדרי דין לבוא ולהיחקר בפניו בנידן קטין, אף אם לא נצטווה למסור תסקיר כאמור בסעיף 2". שימו לב לניסוח, כי בו טמון ההבדל כולו: זו סמכות של בית המשפט ולא זכות אוטומטית שלכם. אתם מבקשים, והוא מחליט.
וסעיף 6 הוא המלכודת. הוא קובע שטענה כי התסקיר לא נערך לפי הוראות החוק אינה, כשלעצמה, עילת ערעור. הוא אינו שולל ערעור על פגם בהחלטה השיפוטית — אי-הכרעה בבקשה לחקירה, אימוץ בלתי מנומק של התסקיר, הימנעות משמיעת ראיות — אבל הוא אומר לכם בבירור היכן להילחם: בערכאה הדיונית, בזמן אמת. הורה ששותק בבית המשפט לענייני משפחה ומתכנן להעלות את הפגמים בערעור עלול לגלות שהשאיר את הטענה מאחור.
מתי הבקשה לחקירת העו"ס חזקה, ומתי היא לא תעכב דבר?
לפני שמנסחים בקשה כדאי להכריע במה מדובר, כי שתי טענות שונות נשמעות דומה. תאריך שגוי, כתובת ישנה או קביעה שיש לכם מסמך הסותר אותה הם אי-דיוקים עובדתיים, ומטפלים בהם בתגובה בכתב, בהצבעה על העמוד והשורה ובצירוף המסמך. הטענה שההמלצה עצמה שגויה היא מחלוקת מקצועית, והיא זו שדורשת חקירה או חומר חדש. הדרך המהירה ביותר לאבד את הראשונה היא לקבור אותה בתוך השנייה.
מה שהפסיקה עשתה עם סמכות החקירה הוא החלק ששווה להכיר. בבע"ם 4746/13 (בית המשפט העליון, כב' השופט י' עמית, 4.7.2013) נקבע ש"דרך המלך היא לשמוע את טענות הצדדים בעקבות הגשת התסקיר", כלומר נקודת המוצא היא טיעון בכתב והחקירה טעונה בקשה והחלטה. באותה נשימה הובהר שבפרקטיקה בתי המשפט מאשרים חקירה, "אך ברי כי היקף החקירה ואופיה נגזרים מכך שפקיד הסעד נתפס כידו הארוכה של בית המשפט". ושם מופיעה גם הנקודה שכמעט אף הורה אינו מכיר: בית המשפט רשאי להתיר חקירה של הגורם שמסר את המידע לעובדת הסוציאלית, ולא רק שלה עצמה.
בעמ"ש 24869-10-14 (המחוזי בתל אביב, כב' השופטים ח' ברנר, י' שנלר וק' ורדי, 18.3.2015) נראה מה קורה כשמתעלמים מבקשה כזאת. אב ביקש לחקור את עורכת התסקיר סמוך להגשתו, בית המשפט לענייני משפחה לא נענה לבקשה ואימץ את התסקיר, וערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין והחזירה את התיק לשמיעת ראיות ולחקירה. השופט ברנר כתב ש"כאשר מדובר בסכסוך שעניינו משמורת קטינים והסדרי ראייה, ראוי לנקוט בגישה מקילה בענין הזימון לחקירה", ובפרט כשהתסקיר הוא זה "שחרץ למעשה את גורל תביעתו של המערער" ויש להראות "כי אין לאמץ את האמור בו בבחינת 'כזה ראה וקדש'".
מאותו פסק דין אפשר לקחת שני פרטים שנכנסים ישירות לתוך הבקשה. מכיוון שהתסקיר אינו חוות דעת מומחה, הכללים על חקירת מומחה שמינה בית המשפט אינם חלים עליו, ולכן אין להתנות את הזימון בשליחת שאלות הבהרה מראש. וסירוב אפשרי, "אך הדעת נותנת שסירוב כזה ינומק כדבעי" — שם הבקשה לא נענתה כלל, וזה מה שהפיל את פסק הדין.
וכאן ההסתייגות שבלעדיה התמונה מטעה. ברמ"ש 62764-06-23 (המחוזי בחיפה, כב' השופט חננאל שרעבי, 28.6.2023) נדחתה בקשת רשות ערעור של אם שביקשה שהעובדת הסוציאלית, המומחית וגורמי החינוך ייחקרו לפני שיורחבו זמני השהות. הערכאה הדיונית קבעה ש"דרך המלך הינה שלבית המשפט מוגש תסקיר, ולצדדים ניתנת זכות תגובה לו", ושהוראות החוק אינן קובעות את החקירה כברירת מחדל — ומיד אחר כך הוסיפה ש"אין חולק שלצדדים הזכות לחקור את העו"ס, וזכות זו תינתן", אלא שאין לעכב עד אז את ההחלטה. הנימוק הוא שמדובר בסעד זמני, שלגביו די בראיות מהימנות לכאורה, והתסקיר מהווה ראיה כזאת.
ההבחנה הזאת היא כל ההבדל בין בקשה שעובדת לבקשה שנדחית. לפני הכרעה בסעד זמני החקירה כמעט לעולם לא תעצור את ההחלטה, וגם אם תאושר היא תתקיים אחר כך. לפני הכרעה סופית, לעומת זאת, התעלמות מבקשה מנומקת היא פגם שערכאת ערעור מתקנת. לכן הבקשה מוגשת בהזדמנות הראשונה — שיהוי עלול להחליש בקשה טובה — והיא צריכה להצביע על מה שלא נבדק ולא הוצלב, ולא להסתפק בכך שההמלצה אינה מקובלת עליכם. ואם המידע המכריע הגיע מהמסגרת החינוכית, מבקשים גם את זימונו של מי שמסר אותו. סעיף 5(ב) מוסיף שהוראות סעיף 4 חלות גם על החקירה עצמה, כך שזכות הטיעון נמשכת אל תוכה.
תסקיר אינו פסק דין, אבל הוא המסמך שעל בסיסו נכתבים רוב פסקי הדין בענייני אחריות הורית וזמני שהות. שלוש נקודות ההתערבות האמיתיות הן שלב הצו, שלב התגובה בכתב ושלב הבקשה לחקירה, וכולן נמצאות בערכאה הדיונית ובזמן אמת. אם קיבלתם החלטה שמורה על תסקיר, או שהתסקיר כבר הוגש ואתם לא מזהים בו את המשפחה שלכם, התייעצו לפני שאתם מגיבים ולא אחרי.
עו"ד ד"ר איגור גלידר, רישיון מס' 33861
משרד גלידר, שרגל-ארז — עורכי דין ונוטריון · ספטמבר 2026
