פגישות המהו"ת ביחידת הסיוע הסתיימו בלי הסכמה, התיק עבר לבירור, ואז מגיעה החלטה קצרה של בית המשפט: מתבקש תסקיר. כעבור כמה ימים מתקשרת אליכם אישה, מציגה את עצמה כעובדת סוציאלית וקובעת פגישה. הטון נעים, השאלות נשמעות אנושיות, ורוב ההורים יוצאים מהמפגש הראשון בתחושה שדיברו עם מישהי שמנסה לעזור.
וזו הנקודה שבה נעשות הטעויות היקרות ביותר בתיק, מפני שהאישה שמולכם אינה מטפלת ואינה יועצת: היא בעלת תפקיד שמינה שר, שפועלת מכוח צו שיפוטי, וכל מה שתאמרו לה עשוי להופיע במסמך שהשופט יקרא לפני שיחליט היכן יישנו הילדים.
מי היא העובדת הסוציאלית לעניין סדרי דין, ומה היא מוסמכת לבדוק?
שמה המדויק בחוק הוא "עובד סוציאלי לעניין סדרי דין". עד סוף 2010 היא נקראה פקידת סעד, והמונח הוחלף בתיקון מס' 2 לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955, שפורסם בספר החוקים ביום 9.12.2010 — ולכן עדיין שומעים באותו מסדרון את שני השמות.
סעיף 9 קובע ששר הרווחה והשירותים החברתיים ממנה עובד סוציאלי ראשי וכן עובדים סוציאליים לעניין החוק, הפועלים לפי הנחיותיו; חלקה העובדת הסוציאלית על ההנחיה שקיבלה, ההכרעה מסורה לעובד הסוציאלי הראשי לאחר התייעצות. זהו מנגנון מקצועי פנימי ולא מסלול ערר שההורה יכול לפתוח, אבל הוא מסביר משהו על החדר: מי שמולכם אינה גורם עצמאי אלא חוליה במערכת היררכית.
וכאן ההבדל שההורים מפספסים. ביחידת הסיוע חל חיסיון: סעיף 5א לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, קובע שהדברים שנמסרו שם אינם משמשים ראיה, למעט חריגים מוגדרים.
אצל עובדת סוציאלית טיפולית ההגנה חלשה יותר — סעיף 50א לפקודת הראיות מקנה חיסיון יחסי, שבית המשפט מוסמך להסיר אם מצא כי "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה". ואילו בפגישה עם העובדת הסוציאלית לעניין סדרי דין אין מה להסיר, מפני שכל תכליתה לייצר מסמך שיוגש לבית המשפט.
הסמכויות שלה רחבות בהרבה ממה שמקובל לחשוב. סעיף 2 מסמיך את בית המשפט לצוות עליה "לחקור בנידן קטין ולחוות דעתו בתסקיר בכתב", וסעיף 3 מוסיף שהיא רשאית להיכנס לכל מקום שבו נמצא או עשוי להימצא הקטין ולחקור כל אדם שיש לו לדעתה ידיעות הנוגעות אליו — "וחייב הנחקר לענות לעובד הסוציאלי תשובות כנות ומלאות".
הסייג היחיד שבנוסח הוא שאדם אינו חייב לענות אם התשובה עלולה לגולל עליו אשמה פלילית; שאלות של חיסיון וסודיות מקצועית נבחנות לגופן. הגננת, המחנכת, השכנה מהקומה שמתחת והסבתא עשויים כולם להישאל, וחובת המענה שהחוק מטיל חלה גם עליהם.
מכאן נובע הדבר שמפתיע הורים יותר מכל: התסקיר אינו חוות דעת מומחה, ורובו בנוי על דברים שאנשים אמרו — כלומר על עדות שמיעה, שבהליך אזרחי רגיל לא הייתה מתקבלת. בית המשפט המחוזי בחיפה הסביר זאת ברמ"ש 47810-06-21 (כב' השופטת אספרנצה אלון, 12.7.2021, פסקה 20): "המידע שאותו ליקט, אסף וריכז עו"ס לסדרי דין, לא נדרש לעמוד בתנאי הקבילות הרגילים, דווקא מן הטעם שרובו מבוסס על עדויות שמיעה שנאספו מפי גורמים שונים".
בפשטות, משפט שאמרתם בסלון, בלי עדים ובלי תיעוד, יכול להגיע לתיק בית המשפט דרך המסמך הזה.
מה המשקל הראייתי של תסקיר, ומתי הוא לא עומד בחובת הבדיקה?
אלא שבאותה פסקה עצמה נקבע גם הצד השני של המשוואה, וזה החלק שכדאי לסמן. השופטת אלון כתבה ש"עו"ס לסדרי דין אינו יכול להסתמך על מידע - יהיה אשר יהיה, אלא אם בדק אותו לאשורו, תוך קבלת תגובת המעורבים והצלבתו עם מידע ממקורות נוספים", והוסיפה כי "בדיקת האמת שבמידע, חייבת להיות נר לרגליו של עו"ס לסדרי דין. כאן עומדת חובתו הציבורית והחוקית ועליו קמה ונופלת מידת האמינות שבית המשפט מייחס לעמדתו".
זו אמת מידה שאפשר למדוד לפיה מסמך: תסקיר שכל משקלו נשען על גרסה של צד אחד, שלא הוצלבה עם מקור נוסף ושלא ניתנה עליה תגובה, מעורר קושי ממשי ועשוי שלא לעמוד בדרישת הבדיקה וההצלבה שבית המשפט עצמו תיאר. וזו טענה חזקה בהרבה מהטענה שהמסקנה אינה מוצדקת, כי היא מדברת בשפה שבית המשפט כבר אימץ.
זו גם אינה ביקורת פרטית שלי. צוות בדיקה בנושא עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין, בראשות פרופ' ורד סלונים-נבו, שמינה סגן שר הרווחה הרב אברהם רביץ, קבע בדוח שהגיש בנובמבר 2008 שאין אחידות בכתיבת התסקירים: "אין פירוט מלא אילו חקירות בוצעו ואלו לא ומדוע, אין תמיד אבחנה בין עובדות לדעות". הצוות מצא גם "שלא פעם קורה שבני זוג... אינם מקבלים את התסקיר שנכתב בעניינם אלא לאחר שזה הוגש לבית המשפט", והמליץ לאפשר להורים לבקש זימון ועדת תסקירים.
הדוח בן שבע-עשרה שנים, וההמלצה לא עוגנה כזכות: חוק הסעד אינו מכיר בהליך השגה על תסקיר. ועדת תסקירים אמנם קיימת בהוראות משרד הרווחה כמסגרת התייעצות רב-מקצועית במקרים מורכבים, אלא שכינוסה נעשה לבקשת העובדת הסוציאלית עצמה או לבקשת הפיקוח המחוזי — לא לבקשתכם.
ומכיוון שהחוק אינו מציע ערר, השאלה המעשית היא כמה מקום השופט מוכן לפנות לכם בתוך ההליך עצמו — וכאן התמונה מפוכחת. ברמ"ש 10010-09-23 (המחוזי בחיפה, כב' השופט חננאל שרעבי, 26.9.2023, פסקה 20) נכתב: "נאמר לא אחת בפסיקה, כי הגם שתסקיר אינו בגדר חוות דעת מומחה, יש לו מעמד מיוחד, ונדרשים נימוקים כבדי משקל בכדי לסטות מהמלצותיו", והשופט הוסיף משלו ש"ככל שהתסקיר נחזה להיות יסודי, מעמיק ומפורט, הסטיה מהמלצותיו תהא בגדר חריג".
כדאי לשים לב לכיוון שבו הכלל פעל שם: הערכאה הדיונית סירבה להתיר לינה של פעוטה בת שנה ושבעה חודשים בבית האב, בניגוד להמלצת התסקיר, וערכאת הערעור התערבה והתירה אותה, מפני שנימוקי השופט לא היו כבדים דיים. הכלל הזה מגן על התסקיר, לא על ההורה שחולק עליו.
איך תוקפים תסקיר שגוי, ומי מחליט על חקירת עורכת התסקיר?
מה שהחוק כן נותן מרוכז בשלושה סעיפים קצרים. סעיף 4 קובע שהתסקיר יימסר לבעלי הדין ושבית המשפט ישמע כל טענה שבפיהם לכתוב בו, אלא אם ציווה, מטעמים מיוחדים, שאין לגלות את תוכנו כולו או מקצתו. סעיף 5(א) מסמיך את בית המשפט לצוות על העובדת הסוציאלית לבוא ולהיחקר בפניו, בכל שלב של הדיון, ואפילו אם לא נצטוותה כלל למסור תסקיר.
שימו לב לניסוח, כי בו טמון ההבדל: זו סמכות של בית המשפט ולא זכות שלכם — אתם מבקשים, והוא מחליט. וסעיף 6 מצמצם טענה מסוימת: עצם הטענה שהתסקיר לא נערך לפי הוראות החוק אינה, כשלעצמה, עילת ערעור. הוא אינו שולל ערעור על פגם בהחלטת בית המשפט — אי-הכרעה בבקשה לחקירה, אימוץ בלתי מנומק של התסקיר, אי-שמיעת ראיות — אבל הוא כן אומר לכם היכן להילחם: בערכאה הדיונית, בזמן אמת.
מה שהפסיקה עשתה עם הסמכות הזאת הוא החלק ששווה להכיר לפני שמנסחים בקשה. בבע"ם 4746/13 (בית המשפט העליון, כב' השופט י' עמית, 4.7.2013) נקבע ש"דרך המלך היא לשמוע את טענות הצדדים בעקבות הגשת התסקיר" — כלומר נקודת המוצא היא טיעון, והחקירה טעונה בקשה והחלטה. באותה נשימה הובהר שבפרקטיקה בתי המשפט מאשרים לבעלי הדין לחקור את העובדת הסוציאלית, "אך ברי כי היקף החקירה ואופיה נגזרים מכך שפקיד הסעד נתפס כידו הארוכה של בית המשפט".
ושם מופיעה גם הנקודה שכמעט אף הורה אינו מכיר: בית המשפט רשאי להתיר חקירה של הגורם שמסר את המידע לעובדת הסוציאלית, ולא רק שלה עצמה. אם אבן הראשה בתסקיר היא מה שנאמר בגן, אפשר לבקש לזמן לחקירה את הגורם הזה ולעמוד על הדברים מכלי ראשון.
עד כמה זה משמעותי אפשר לראות בעמ"ש 24869-10-14 (המחוזי בתל אביב, כב' השופטים ח' ברנר, י' שנלר וק' ורדי, 18.3.2015). אב ביקש לחקור את עורכת התסקיר סמוך להגשתו, בית המשפט לענייני משפחה התעלם מהבקשה ואימץ את התסקיר — וערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין והחזירה את התיק לשמיעת ראיות ולחקירה.
ובענייני משפחה הכף נוטה אחרת מזו שבבית המשפט לנוער: השופט ברנר כתב ש"כאשר מדובר בסכסוך שעניינו משמורת קטינים והסדרי ראייה, ראוי לנקוט בגישה מקילה בענין הזימון לחקירה" — כלומר בהיעדר טעם דיוני של ממש המצדיק סירוב, ככלל ראוי לאפשר אותה, ובוודאי כשהתסקיר הוא זה "שחרץ למעשה את גורל תביעתו של המערער" ויש להראות "כי אין לאמץ את האמור בו בבחינת 'כזה ראה וקדש'".
מאותו פסק דין אפשר לקחת שני פרטים שנכנסים ישירות אל תוך הבקשה. מכיוון שהתסקיר אינו חוות דעת מומחה, הכללים החלים על חקירת מומחה שמינה בית המשפט אינם חלים עליו ישירות, ולכן אין להתנות את הזימון בשליחת שאלות הבהרה מראש.
וסירוב אפשרי, "אך הדעת נותנת שסירוב כזה ינומק כדבעי"; שם הבקשה לא נענתה כלל, וזה מה שהפיל את פסק הדין. בקשתו של אותו אב למנות פסיכולוג מומחה אמנם נדחתה, אך על יסוד נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה בלבד.
טעות עובדתית או מחלוקת על ההמלצה — מה עושים בפועל?
ההבחנה שמפרידה בין תיקון להפסד היא בין אי-דיוק עובדתי ובין חילוקי דעות עם המסקנה, ורוב ההורים מערבבים ביניהן. תאריך שגוי, כתובת ישנה, קביעה שלא אספתם את הילד מהגן בתקופה שבה יש בידיכם תדפיס נוכחות שמראה אחרת — אלה עובדות, ומטפלים בהן בהצבעה מדויקת על מספר העמוד והשורה ובמסמך תומך; לפי מה שאני רואה במשרד הן לא פעם מתוקנות בלי מאבק, וזו התרשמות מתיקים שעברו אצלי ולא נתון.
הטענה שההמלצה עצמה שגויה, לעומת זאת, היא מחלוקת מקצועית שנדרשת לחקירה או לחומר חדש. הדרך המהירה ביותר לאבד את הראשונה היא לקבור אותה בתוך השנייה.
מה שכדאי לעשות מתחיל לפני הפגישה ולא אחריה. בקשו לראות את ההחלטה השיפוטית שמכוחה נערכת הבדיקה ואת השאלה שבית המשפט הפנה לעובדת הסוציאלית, כי היקף הבדיקה נגזר ממנה.
הגיעו עם תיעוד ולא עם סיפורים, ודברו על הילד ולא על בן הזוג — הורה שמנהל בפגישה כתב אישום מצטייר כמי שממוקד בסכסוך. עם קבלת התסקיר קראו אותו עם עורך דין, וסמנו בנפרד את אי-הדיוקים העובדתיים ואת המקומות שבהם המסקנה אינה נובעת מהממצאים.
ואם המסמך נשען על מקור מידע יחיד שלא הוצלב — זו הנקודה שבה מוגשת בקשה מנומקת לחקירת העובדת הסוציאלית, ואם המידע המכריע הגיע מהמסגרת החינוכית, גם לזימונו של מי שמסר אותו. הגישו אותה בהזדמנות הראשונה: שיהוי עלול להחליש בקשה טובה, משום שבית המשפט שוקל גם את שלב ההליך ואת הפגיעה בניהולו.
ההחלטות על האחריות ההורית ועל זמני השהות נקבעות בפועל הרבה לפני שהשופט כותב אותן — הן נקבעות בחדר שבו נאספים הממצאים. אם קיבלתם החלטה שמורה על תסקיר, או שהתסקיר כבר הוגש ואתם לא מזהים בו את המשפחה שלכם, התייעצו לפני שאתם מגיבים ולא אחרי.
